THE LIGHT CHASERS

עוד לפני שהוצאת מצלמה

איך אני מבינה מי המשפחה שאני הולכת לצלם, ואיך אני מכינה את ההורים ואת הילדים לפני שנפגשנו בכלל.

איך בוחרים בגדים שהם באמת הם, בלי שהמשפחה תיראה כאילו קיבלה מייל עם הכותרת “ג’ינס וחולצות לבנות”.

ואיך מחליטים איפה מצלמים לפי הסיפור שרוצים לספר, ולא לפי “יש שם שדה יפה”.

ואם מצלמים בבית: המיטה שכולם מתכרבלים עליה, המסדרון שהילדים רצים בו, האור שנופל על הספה בשעה הזאת. כדי שבסוף לא תצא “עוד משפחה בבית”, אלא המשפחה הזאת, בבית הזה, בתקופה הזאת בחיים שלהם.

בזמן שאת מצלמת

שתיכנסי למקום ותראי לא “יפה” או “לא יפה”, אלא מאיפה האור מגיע, מה הוא עושה לפנים, איפה הצל, מה מחזיר אור, ואיפה בדיוק נמצאת התמונה.

השמש מתחזקת, ואת יודעת מה לשנות. הפנים נשרפות, ואת יודעת למה. החדר חשוך, ואת לא נבהלת מ-ISO.

את מפסיקה לנחש ומתחילה להכיר את המצלמה שלך כל כך טוב, שאת כמעט מנגנת עליה בעיניים עצומות.

ואחרי, כשזה הופך לגלריה

איך בוחרים, ולמה עשרים תמונות חזקות שוות הרבה יותר מחמישים בינוניות.

איך עורכים אור, צבע וגווני עור בסדר שלא משתנה, עד שכל הגלריה נראית כמו יד אחת.

ואיך מוסרים אותה בצורה שגורמת להם לרצות עוד.

לראות

לפני שאני מלמדת אותך לצלם אחרת, אני מלמדת אותך להסתכל אחרת.

בסוף השבוע את כבר לא מגיעה למקום ורואה מקום. את רואה איפה התמונה נמצאת.

לשלוט

שבוע שלם בלי לברוח לאור שאת כבר מכירה. בית חשוך, שמש גבוהה, אור ישיר, אור מאחור, תריס, החזרים.

לא כדי שתאהבי כל אור, אלא כדי שלא יישאר אור שאת מפחדת ממנו.

להוביל

כאן הכל מתחבר לסשן אמיתי. סיפור, סטיילינג, לוקיישן, בית, משפחה, ילדים, תנועה.

את מפסיקה לאלתר מתוך לחץ ומתחילה ליצור מתוך בחירה.

לעמוד על הרגליים שלך

עכשיו את יוצאת לבד. שני סשנים מלאים, אחד בבית ואחד בטבע, מההתחלה ועד הסוף.

ואז בחירה, עריכה, גלריה, והגשה אליי.